רצח פוליטי- סקירה היסטורית

לינקולן, גנדי, קנדי, רבין... מתי התחילו הרציחות הפוליטיות בעולם המערבי ומדוע? את מי תזכור ההיסטוריה וממי תתעלם? כיצד משתנית חברה בעקבות רצח מנהיגה? עד כמה תורמת התקשורת לאווירת ההסתה ועד כמה היא תורמת לבניית הזכרון הציבורי? אוניברסיטת חיפה קיימה דיון לרגל יום השנה לרצח הנשיא קנדי.

אהבת? שתף ב:

גדליהו בן אחיקם, יוליוס קיסר, אברבם לינקולן, מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, יצחק רבין, רחבעם זאבי. השמות הללו אומרים לכם משהו? המכנה המשותף קפץ לכם לעין?

כן-כן. כל אלו ועוד רבים אחרים היו דמויות פוליטיות אשר היו בעמדות מפתח, ונרצחו בשל השקפת עולמם ומעשיהם. לרציחות פוליטיות משמעויות רבות בתולדות העמים, ומקרים רבים של התנקשויות פוליטיות משליכים על אותן אומות גם עשורים רבים אחר-כך. רצח יצחק רבין ז"ל שינה בוודאי תפישות מקובעות אחדות בחברה הישראלית, וזאת כבר אחרי שנים ספורות. רצח היסטורי אחר, שגרר אחריו אינספור סיפורים, ממיתוסים ואנטי מיתוסים ועד לקונספירציות ממשל ועולם, הוא רצח נשיא ארה"ב ג’ון פ’ קנדי, הידוע (גם מאז סרטו הקונספירטיבי של אוליבר סטון), כ-JFK.

התכנסו באוניברסיטת חיפה מיטב ההיסטוריונים של העת החדשה והעבירו פאנל, בו הסבירו וניסו לנתח את "התופעה" של רציחות פוליטיות במאה העשרים. יום העיון עסק במקרים מהמזרח הרחוק, המזרח התיכון וכמובן ישראל, אך אני אתמקד כאן בפאנל הראשון, שעסק בהתנקשויות פוליטיות בהיסטוריה של ארה"ב.

היתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי (תשע בבוקר), בבוקר יום ראשון שטוף שמש ואני, כמעט באיחור, מגיע מתנשם ומתנשף לקומה ה-30 במגדל אשכול (לא, זה לא בגלל שרצתי במעלה המדרגות, יש מעלית אתם יודעים, אלא מפני שמישהו הבטיח להיכנס לכושר ולא קיים...). את פני קידמו מספר צעירות שחילקו עלונים ובהם סיכום הדברים עליהם ידברו היום ביום העיון בנושא "רציחות פוליטיות בעידן המודרני". עם כניסתי לאולם הכנסים במצפור אשכול חשבתי שמא טעיתי בחדר. יצאתי החוצה ושוב נכנסתי. אבל לא טעיתי, בחדר הכנסים היו כמה עשרות אנשים שגילם הממוצע עמד להערכתי על 70. מוזר. נראה כאילו המרחק – ההיסטורי והגיאוגרפי – מן האירוע המזעזע ההוא, הותיר בחוץ סטודנטים ישראלים ’מן המניין’ ועורר רק את הבוגרים שבחבורה לגרור רגליהם לאולם. או שמא היתה זו השעה המוקדמת. לרגע הרגשתי ילד שוב לנוכח הסבים והסבתות אשר ישבו וחיכו בסבלנות לרגע בו תתחיל ההרצאה. בעודי מגרד את פדחתי שמתי פעמיי לעבר השורה הראשונה והנחתי את כבודתי (דפדפת ועט) במקומה.

לפני תחילת הפאנל עלו במוחי הקודח מספר שאלות שציפיתי לקבל תשובות עליהן: האם רצח פוליטי נעשה בעבר בארה"ב? מי רצח את קנדי? כיצד מגיבה האומה האמריקאית על רצח מסוג כזה? האם הפאנל ענה לי עליהן? מיד תדעו.

הפאנל התחיל ברקע קצר, והקרנת הסרט המוכר של קנדי ופמליתו, הנוסעים ברחובות דאלאס כשלפתע נורו שלוש היריות (האמנם רק שלוש? מאות אלפי אמריקנים מוכנים להשבע שנורו לפחות חמש או שש) אשר קיפחו את חייו של הנשיא. פרופ’ רון רובין, דיקן הסטודנטים, בחר לפתוח את היום בדיון בנושא קנדי והתקשורת. אם לביבי נתניהו היה מורה רוחני בניצול התקשורת לטובתו שלו, בטח היה זה ג’ון קנדי. כבר בתחילת דרכו הפוליטית היה קנדי איש תקשורת מעולה וידע כיצד לנצל את המדיום - החדש באותם ימים - הטלוויזיה - לטובתו שלו. זאת, ציין פרופ’ רובין, בולט לעין כבר בעימות הפוליטי הראשון מעולם שנערך בטלויזיה, בו התעמת קנדי מול ניקסון בשנת 1960 לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר אותה שנה.

קנדי, שנראה אז צעיר ורענן לעומת ניקסון החיוור והצולע, שזה עתה קם לאחר מחלה, זכה בקולות הציבור ונבחר לנשיאות. סיפור האהבה הסוער בין קנדי לתקשורת ליווה את הנשיא בחייו ובמותו. המונח "פריצת חדשות" (Breaking News) נטבע כאשר הייתה מהדורת חדשות מיוחדת ברגע הירצחו, ומאז ועד היום שגור המונח הזה בפי כל.

למעשה, מרגע רציחת הנשיא דרך ההתנקשות בלי אוסוולד רוצחו, ועד לטקס האשכבה הפומבי, זכתה אמריקה לסיקור חדשותי נרחב ויוצא דופן שלא נראה לפני-כן וכיום הוא שגור ומקובל בכל מהדורת חדשות בעולם. היתה זו ההתחלה של תופעת "מדורת השבט", בה קהל הצופים - המשפחה המצומצמת - יושב בסלון ביתו וצופה במשדרי הטלוויזיה, המסקרים את פרשת קנדי. לדברי רובין, כל תפישת העולם החדשותית של אמצעי התקשורת בארה"ב עוצבה בעקבות סיקור הרצח, וכך עוצבה תפישת העולם התקשורתית כולה.

לאחר הרצאתו של פרופ’ רובין, בחר דר’ טל טובי לדון בנושא מסתורי ומרתק: "פעולות חשאיות ככלי ביצועי במדיניות החוץ האמריקנית". הרצאתו התמקדה במקרה ההיסטורי של נסיון ההפיכה כנגד נשיא דרום וייטנאם דיים (נוב’ 1963). דוקטורינת טרומן, אשר קבעה כי ארה"ב תתמוך בכל מדינה אשר תתמודד מול האיום הקומוניסטי העולמי, עיצבה למעשה את מדיניות הבלימה האמריקנית. מדיניות זו, טוען דר’ טובי, מאפיינת למעשה עד היום את מדיניות החוץ האקטיבית של ארה"ב (ולראיה, אם תרצו, מלחמת ארה"ב-עירק כיום). אחת הדרכים בהן ניסתה ארה"ב להפיל שלטונות קומוניסטיים היתה באמצעות הפיכות פוליטיות, כלומר רצח מנהיגים מקומיים, אשר יגרום לנפילת השלטון. בשנת 1963 רצתה ארה"ב להחליף את שלטונו של נשיא דרום ויאטנם, דיים. לשם כך, החלה ארה"ב לתמוך בחשאי בקשר גנרלים כנגד שלטונו של דיים. במשך תקופת שלטונו של קנדי סבלה ארה"ב מתבוסות קשות כנגד הקומוניזים במסגרת המלחמה הקרה (האם מתנגדי המשטר היו אלו שהביאו לרצח קנדי ?, תהיתי). בסופו של דבר, לארה"ב היתה חזית אחת במלחמה הקרה וזו היתה דרום ויאטנם ובשל כך גבר האינטרס לסלק את נשיאה. עם סילוקו, הייתה ארה"ב זו שניהלה למעשה את דרום ויאטנם ובמיוחד את המלחמה כנגד הויאט-קונג.

דר’ אהוד מנור (לא, לא הג’ינג’י מהטלוויזיה), סיפר את סיפורו של עיתון ה-’פארוועטס’ - עיתון סוציאליסטי-יידישיסטי, אשר נקט בקו ביקורתי כנגד הנשיא מקינלי בשנת 1901. בשנה זו, נרצח הנשיא ע"י אנארכיסט ממוצא הונגרי. לאחר הרצח, מיהר העיתון להביע צער וזמן קצר אח"כ מיהר לחזור למסלולו הביקורתי. בשנת 1912, תקופת הבחירות לנשיאות ארה"ב, נורה טדי רוזוולט ע"י אדם ממוצא גרמני. שוב הואשם השמאל, העיתון שוב התגונן ושוב הסביר את ההבדל בין אלימות לבין המונח ’תיקון העולם’ הסוציאליסטי. אחר-כך שוב חזר לקו התוקפני שלו.

סיפורו של העיתון בא לייצג תופעה, שאליטה תקשורתית יכולה ליצור אטמוספירה אלימה ולהגיע עד לכדי רצח- מה שבאופן ישיר מזכיר לנו את רצח רבין. השימוש שהעיתון עשה בחופש הביטוי, המצפון וההתארגנות ניצל – כך מנור – את ’השיטה’ האמריקנית המתירה זאת תוך התעלמות מגורם ’האחריות החברתית הכוללת’ ואף לא מתוך אחריות מוגבלת לציבור אליו פנה וממנו שאב את כוחו. יש להסיק מדברי מנור, כי עיתון הפרעוורטס לפני כמאה שנה ופונדמנטליסטיים הקיצוניים בימינו, עולים ופורחים מתוך "השיטה", המאפשרת להם לפעול בלא מגבלות. מעניין...

פרופ’ אייל נווה, מרצה משופשף שכובש בקצב ובטון דיבורו את הקהל, העלה את נושא הרצח הפוליטי בארה"ב במאה ה-19’. על פי דבריו, רצח של אישיות ציבורית החל כבר ברצח ישו. פרופ’ נווה סיפר את סיפורו של רצח הנשיא לינקולן בשנת 1865, ואת סיפור רציחתם של הנשיאים שבאו אחריו: גארפילד ומקינלי. נווה עמד על הסוגיה שבה שאל מדוע אנו זוכרים עד ימינו את לינקולן ואילו גראפילד ומקינלי נשכחו במהרה מהזכרון הציבורי?

נראה שהסיבה היא, כי לינקולן נרצח בסיומה של דרמה, מת מוות הירואי ואף, בדיעבד, חזה את מותו שלו. אנו רואים את מוטיב הכפרה, שבו הוא מכפר על חטא העבדות והחומרנות. לינקולן היה זה שהדביק את הצפון והדרום יחדיו. בעוד לינקולן היה "קדוש", מקינלי וגארפילד לא היו כמותו. גארפילד נחשב ל-’בובה על חוטים’ של הבוסים הפוליטיים ומקינלי - אותו יש מה לזכור אך אין למה, כפי שתיאר פרופ’ נווה, כי אין סיפור הירואי מאחוריו.

ונגיעה בקנדי- כיום אנו כבר לא מדברים על קנדי, טוען נווה, אלא על הקונספירציות שמסביב. קנדי הפך, אם כך, למיתוס ואנטי-מיתוס יחדיו.

רצח פוליטי לא החל ביצחק רבין ולא בקנדי כשלושה עשורים לפני כן. רצח פוליטי הנו כלי "מקובל" להפיכות שלטוניות. אנו צריכים לתת דעתנו על הכוח הרב של התקשורת המשמש כשופרו של המעמד השליט ומכתיב את הטון. האם רצח כזה לא יישנה? האם אחרי רצח רבין היו כאלו שחשבו שדבר כזה לא ייחזור עליו? ראו את רצח השר רחבעם זאבי ז"ל בשל דעותיו הפוליטיות. עושה רושם, כי ככל שחולף הזמן בין רצח לרצח, הולך ומקהה גם הזכרון הציבורי אודותיו ובמצב כזה, אולי, נותר לתהות לא ’האם’ יהיה רצח פוליטי נוסף, אלא ’מתי’...